סיפור על תחרות
זה הזמן לציין אולי שאנחנו שלוש אחיות, ואני, הבכורה.
המחשבה הטבעית היתה כמובן, שהבת הראשונה שתגיד DO I ,תהיה אני (שחלילה לא נעשה לאף אחד קצר בסדר הכרונולוגי). ההורים שלי בכל אופן (וכך גם אני והסביבה), חשבו ככה… והציפיות (כמו גם האכזבות) בהחלט היו שם, נוכחות (מאד).
אממממה…
רצה הגורל ואחותי, שקטנה ממני, היתה הראשונה לחפש שמלה לבנה (רק כמטאפורה לזוגיות, לא אומרת שכולן רוצות להתחתן). אל תטעו, לא מדובר כאן במקרה של לאה רכת עיניים (אני) ורחל יפת תואר ומראה (היא). בסולם היופי, אני חושבת שאפשר לומר בבטחה (אם נשאיר את הצניעות בצד, כרגיל) שכל אחת מאיתנו, נראית סבבה לגמרי. טייפקאסט שונה לחלוטין אמנם – היא ברונטית
עם יופי טבעי וסטייל תל אביבי אורבני ואני בבלונד טבעי קצת פחות ולוק עם נטייה לנשיות פתיינית ומוחצנת סטייל מרילין – אבל סבבה לגמרי.
אשקר אם אומר שלא קינאתי (היום אני יכולה לומר זאת בקול. מתחתית הבור של רווקותי, היה לי קצת פחות קל). קינאתי, ועוד איך קינאתי (ובדיעבד גם התברר לי, שהם, המשפחה, הילכו לידי על ביצים סביב ההכנות לחתונה, לאור רגישות העניין). שמחתי בשמחתה, אבל התעצבתי (קצת יותר) מהעצב הפרטי שלי. רציתי לפרגן, אבל מודה שלעתים זה היה חזק ממני, ורגשות הקנאה הציפו אותי והאפילו על היכולת שלי לעשות זאת.ולמרות שאלו רגשות טבעיים אולי, התביישתי בזה, מאד.
בעיקר כי לה, זה פשוט לא הגיע.